בלוג אישי

תסמונת האישה המוכה היא דפוס עמוק שבו אישה מתרגלת לכאב עד שהוא מרגיש לה טבעי. זו תודעה שבה סבל הופך לנורמה, ויחסים שפוגעים בה נתפסים כאהבה נורמטיבית לחלוטין, כי היא בטוחה שהיא צריכה לסבול כדי לזכות באהבה. זו מציאות פנימית שבה היא כבר לא שואלת אם זה טוב לה, כי היא בטוחה שזה הכי טוב שהיא ראויה לו.

כשסבתא שלי הגיעה לגיל 100 ידעתי שאלו כנראה הרגעים האחרונים שלנו יחד, אבל סירבתי להאמין. לא רציתי לשחרר. רציתי עוד ממנה, גם אם היא כבר לא באמת הייתה כאן. בדיוק כמו מערכת היחסים שהייתי בה באותה שנה. היא גססה, ואני המשכתי לאחוז

⁨ טראומה היא זיכרון רגשי שלא עבר עיבוד. כנל גם חרדה. היא סך הכל שלב מתקדם לרגש שלא קיבל מקום ומענה. הרגש נצרב בגוף, בתודעה ובלב. ולפעמים בלי שנשים לב, הוא מתחיל לנהל את חיינו.

כשאני מדבר על ״גבר שעושה את העבודה״, אני לא מתכוון לגבר מושלם. אני מתכוון לגבר שלמד להיות אחראי לרגשות שלו. כזה שלא נותן לפחדים ופצעים מהעבר שלו לנהל את הקשר.

הרבה פעמים חיזור יכול להרים, לפתות, לגרום לנו להרגיש מיוחדים. וזה בדיוק מה שקונה אותנו. אבל לא פעם זה מגיע ממקום של חוסר. חוסר שמחפש חוסר אחר כדי להשלים חלל פנימי. ואז נוצר חיבור שלא נולד ממלאות אלא מתלות.

אנחנו נבגדים כי אנחנו בוגדים בעצמנו. בוגדים בערכים שלנו, באמונות שלנו, בלב שלנו. כופים על עצמנו מסגרות שלא מדויקות לנו, בחירות שלא נולדו מתוכנו, חיים שמנוהלים מהישרדות ולא מהאמת הפנימית שלנו.

כל מערכת יחסים שנכנסתי אליה, לא באמת הבנתי לעומק מה גרם לנו להתחבר. היו ריגושים, הייתה אנרגיה טובה, הייתה תחושה ברורה שזה זה, שזה האדם שאיתו אלך כל החיים. הכל הרגיש נכון, טבעי, כמעט גורלי.

את מרגישה כלואה כי את לא מבטאת את האור המיוחד שלך בעולם!

הסכסוך שאנחנו חווים בעולם החיצוני הוא אותו סכסוך של החוויה שהולכת איתנו, אותה חוויה מול ההורים שעדיין חיה בתוכנו.

אנחנו נכנסים למערכות יחסים לא מדויקות כי אנחנו לא מדויקים עם עצמנו. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים זוגיות, רוצים אהבה, אבל עמוק בפנים משהו אחר מפחד.