ככל שמתבגרים הדרך לעצמנו ארוכה יותר

ככל שאנחנו מתבגרים והשנים עוברות, הדרך חזרה לעצמנו נהיית יותר מורכבת.

עם השנים אנחנו מתחזקים תודעת שקר הכי גדול של העולם הזה- שמשהו בחוץ יקבע אם אני טוב מספיק, אם אני ראוי, אם אני מספיק עבור משהו חיצוני לי.

ואז, בלי לשים לב, אנחנו נאחזים בפידבק מבחוץ כאילו כל הערך שלי תלוי בו.

האהבה מבחוץ.

ההערכה מבחוץ.

היחס מבחוץ.

הקריירה מבחוץ.

הסטטוס מבחוץ.

וככל שהזמן עובר, יותר קשה לנו לשחרר.

אנחנו נשארים בלופים של שנים.

בריצוי,

בהסתרה,

במערכות יחסים שכבר מזמן לא מתאימות לנו,

בקריירות שלא מדליקות אותנו,

ובתחושה תמידית של “בערך״.

בערך אהבה,

בערך מימוש,

בערך אני………

כי בתוך תוכנו, במקום לגלות את הניצוץ,

אנחנו מחזיקים אשליה, שמשהו בחוץ צריך להשתנות כדי שלי יהיה טוב מבפנים.

אבל זה לעולם לא יעבוד.

כי החוץ לא מתקיים בלי הפנים.

העולם לא יודע לתת תשובה לשאלה שאנחנו מפחדים לשאול את עצמנו.

ואז אנחנו מתהלכים בעולם באותה אנרגיה,

פוגשים אנשים שמתייחסים אלינו לא יפה,

מקבלים פירורים במקום אהבה,

נכנסים לבקרים לעבודה שלא באמת מרגשת אותנו,

ומרגישים שהחיים… פשוט חולפים לידנו.

ואני רוצה להזכיר לך משהו חשוב

הגענו כמלכים!!!!! 👑👑👑👑👑

כמו שאנחנו.

טהורים, ראויים, מלאים באור.

ובאיזשהו שלב בדרך, מסרנו את הכתר שלנו לאנשים אחרים. נתנו להם להחליט מה הערך שלנו,

אם אנחנו אהובים מספיק,

אם אנחנו “שווים״.

התאמצנו להתאים את עצמנו, כדי לזכות בתארים,

רק כדי שלא יכאב.

אבל עכשיו הגיע הזמן לעצור.

להחזיר את הכתר הביתה.

להחזיר את הראויות אלינו.

להיזכר במי שהיינו לפני שהעולם התחיל ללמד אותנו לפחד מעצמנו.

הגיע הזמן לחזור הביתה.

לבית הפנימי שלנו.

ללב שלנו.

לאמת שלנו.

לחיים שנולדנו לחיות,

לא החיים שהתבניות ביקשו שנתאים אליהם.

והבשורה היפה?

זה לא מאוחר.

הניצוץ שלנו, הוא לא נכבה.

הוא רק מחכה שנחזור להדליק אותו.

---