הפרידה הקשה בחיי

כשסבתא שלי הגיעה לגיל 100 ידעתי שאלו כנראה הרגעים האחרונים שלנו יחד, אבל סירבתי להאמין.

לא רציתי לשחרר. רציתי עוד ממנה, גם אם היא כבר לא באמת הייתה כאן.

בדיוק כמו מערכת היחסים שהייתי בה באותה שנה.

היא גססה, ואני המשכתי לאחוז.

כל כך קשה לשחרר משהו שמוכר לנו, שמרגיש בית, גם כשהוא כבר לא עובד, גם כשהנשמה כבר יודעת.

יש רגעים שבהם היקום מפסיק לבקש ומתחיל לקחת. זה הטבע. הטבע של החיים הוא תחלופה וזרימה. כשאנחנו אוחזים חזק מדי, בשתי ידיים, בלי הסכמה להרפות, זה פשוט הופך לכואב יותר.

האחיזה פוצעת אותנו כי זה לא טבעי לנו להחזיק לנצח.

ואז הלב נשבר, שבר ועוד שבר. ואתה מנסה לאסוף את עצמך מהרצפה, להתעלות, להיראות חזק, להעמיד פנים שהכל בסדר. כי זה מה שמלמדים. שצריך להמשיך ולהתקדם וקדימה הזמן מתקתק!

אבל משהו בך כבר לא שם.

הבנתי שאין לי כוח להעמיד פנים.

הסכמתי שיראו שאני לא בטוב.

שאני עצוב.

שאני באבל.

שאני מפורק.

ובמקום לברוח, התמסרתי. הסכמתי לראשונה בחיי להתמסר לכאב ולהפסיק להתנגד לו. התמסרתי לריק, לאי הידיעה.

פגשתי את המוות בעוצמה, לא רק כפרידה מאדם אהוב, אלא כהבנה עמוקה שאין הבטחה למחר.

יש רק את היום.

את הרגע הזה.

כל מה ששאלתי את עצמי זה ״מה נשאר?״

כי מה נשאר לנו לעשות בחיים האלו אם לא לחיות?

לחיות אותם באמת? ב*אמת*? בכנות שלהם, באותנטיות מלאה? מה נשאר כשהכל מתפרק לך בין הידיים?

בנית מגדלים , רעיונות של שנים קדימה, הכל נעלם ברגע.

האיש שהכרת כבר לא אותו איש ואני לא מדבר עליו, אני מדבר עלי.

אף אחד לא מלמד אותנו מה עושים עם רגשות.

לימדו אותנו להתקדם, לתפקד, לחייך, לעבוד, למצוא אדם חדש, למלא את החלל מהר.

אבל לעבור מאחיזה אחת לאחרת רק כי אנחנו לא מצליחים להיות בריק זה מסוכן.

כי אז משהו חיצוני תמיד צריך להציל אותנו מעצמנו, מהכאבים שלנו, מהלבד, מהפחדים שבתוכנו.

דווקא שם, בתוך הריק, מתחיל המסע האמיתי.

מסע להכיר את עצמנו בלי הסחות. בלי פלסטרים.

לגלות באמת מה מתוכי יצר את החוויה הזאת,

מי הייתי שם, מה ביקשתי,

מה לא ידעתי לתת לעצמי.

זה לא מסע קל, הוא מפגיש, מאמת,

אבל הוא כן מסע אמיתי, וחשוב לציין- הכרחי!!!

פרידות ומוות נראים לנו כמו סוף, כמו איזה עונש על משהו שעשינו או לא עשינו, ולא כך הדבר עובד. אחרי המון תהליכי ריפוי והרחבת התודעה אתה לומד שעונש אינו קיים, אלא רק תהליך של החזרה לאיזון כשיוצאים ממנו.

ועם זאת, כדי שמשהו חדש ייוולד, משהו חייב למות!

לפעמים זה קשר, לפעמים זה זהות, לפעמים זה סיפור שסיפרנו לעצמנו שנים.

וכשאנחנו מסכימים להסתכל לזה בעיניים, אפילו להודות לדמויות שהכאיבו לנו או נפרדו מאיתנו, אנחנו מגלים שהן לא היו שם כדי לשבור אותנו,

אלא כדי לקרב אותנו לעצמנו.

וכשאנחנו מתקרבים לעצמנו,

אנחנו מגלים שאנחנו לא צריכים באמת דבר להאחז בו.

אלא להשען ולהסכים להיות בנוכחות,

בקסם שהבריאה מעניקה לנו בכל יום מחדש.

החיים כלכך יפים כשיש הרמוניה אמיתית בין כל חלק בתוכנו, כן גם אלו ש״מתנגדים״. כי שם טועמים מהשלום העולמי (בעולם שלי). אנחנו זוכים לשפע, ואהבה אינסופית כי אנחנו בהתחברות לבריאה ולילדים שהיינו- טהורים מלאי תשוקה ויצירתיות.

ישתבח!

כמה אהבה 🤍

---