כל מערכת יחסים בהתחלה מסתורית

כל מערכת יחסים שנכנסתי אליה, לא באמת הבנתי לעומק מה גרם לנו להתחבר.

היו ריגושים, הייתה אנרגיה טובה, הייתה תחושה ברורה שזה זה, שזה האדם שאיתו אלך כל החיים.

הכל הרגיש נכון, טבעי, כמעט גורלי.

ורק עם הזמן התחילו להתגלות הדברים האמיתיים.

בדיעבד הבנתי שאחד החיבורים הכי חזקים שחזרו לי כמעט בכל מערכות היחסים, לא נוצר דרך מה שאהבנו, אלא דווקא דרך מה שכאב.

דרך הפצעים המשותפים שנפגשו.

פצע אחד שחזר שוב ושוב היה חוסר הקבלה שלי כלפי ההורים שלי. כמעט תמיד מצאתי את עצמי עם פרטנרים שלא היו בטוב עם ההורים שלהם. לזה התלוו עוד חוויות עמוקות, מלחמה עם העולם, חוסר קבלה של המציאות, התנגדות למה שיש.

בהתחלה זה תמיד הרגיש כמו “אנחנו מול כל העולם״. שני פצעים שמתחבקים ואומרים אחד לשני, ״ביחד נשרוד, ביחד נילחם, ביחד נעבור את זה.״

יש בזה משהו ממכר, כמעט רומנטי.

אבל לאט לאט משהו משתנה.

פתאום אני מתחיל לראות בצד השני תכונות שמפעילות אותי באמת.

כעס, היעלבות, הסתרה, התנגדות.

דברים שבהתחלה לא ראיתי או לא רציתי לראות.

ואז מתחילה האשמה. ״אצלו הבעיה. הוא כזה. הוא ככה.״

ואני לא מבין איך כל הריגוש שהיה שם בהתחלה נעלם והתחלף בביקורת שקטה ומתישה.

רק בדיעבד הבנתי משהו כואב ויפה בו-זמנית.

הרצון לשנות את האחר הוא בעצם הרצון לשנות משהו בתוכי.

נשמות לא נפגשות סתם.

הן נפגשות כדי להזכיר אחת לשנייה מה הן באו לרפא.

הן נפגשות כדי להאיר מקומות שעדיין לא הסכמנו לפגוש.

זה היופי באנשים שעובדים בשותפות עם הבריאה.

הם לא נשארים במקום של קורבן. הם לא אומרים “הגיע אליי אדם שפגע בי״.

אלא “הגיעה אליי נשמה להזכיר לי מה אני רוצה לרפא בתוכי״.

והיום, אחרי הרבה מערכות יחסים, אני יכול להגיד תודה.

גם לדמויות שהכאיבו לי הכי הרבה.

הן לא באו להרוס אותי.

הן באו להראות לי מה חי בי,

וכמה אני באמת רוצה להתעלות.

מהנסתר לגלוי🤍

---