למה אנחנו מרגישים נבגדים?

אנחנו נבגדים כי אנחנו בוגדים בעצמנו.

בוגדים בערכים שלנו, באמונות שלנו, בלב שלנו.

כופים על עצמנו מסגרות שלא מדויקות לנו, בחירות שלא נולדו מתוכנו, חיים שמנוהלים מהישרדות ולא מהאמת הפנימית שלנו.

ואז אנחנו שואלים ״למה הגוף בוגד בי, למה אנשים לא נאמנים לי, למה שוב שברו לי את האמון….?״

ברגעים האלו אנחנו מחפשים אשמים.

שואלים ״למה אלוהים מעניש אותי?״

אבל הבורא לא מעניש.

אם נסכים לרדת לשורש, נגלה שהבורא טוב ומטיב, ואנחנו אלה שמתנגדים לטבע שלנו!

במקום לשים פתקים בכותל ולבקש ישועה, פרנסה, זוגיות, אנשים שאפשר לסמוך עליהם, אולי הגיע הזמן לשאול שאלה אחרת-

*למה החוויה הזו מגיעה לחיים שלי?*

ממקום של אחריות אמיתית וטהורה.

מגיל אפס לימדו אותנו ש״צריך״.

צריך ללמוד, צריך להצליח, צריך לרצות, צריך להחזיק מעמד ולא לבכות או להרגיש.

לימדו אותנו להתרחק מהלב ולהתיישר לפי תבניות שלא בהכרח נוצרו עבור הנשמה שלנו.

חברה שלמה שמאלפת את עצמה לעשות מה ש״צריך״ במקום להקשיב למה שחי באמת בפנים.

וכשאנחנו פועלים כך, אנחנו בוגדים בעצמנו שוב ושוב. אנחנו מחווטים כך ואפילו לא שמים לב כמה אנחנו מסתירים את האמת שלנו, פועלים מתוך אינטרסים, מפחדים להישאר לבד, משתמשים במניפולציות רגשיות כדי שיראו אותנו, שיאשרו אותנו, שיאהבו אותנו.

זו בגידה שקטה.

לא לדעת מה הערך שלי ולנסות לקבל אהבה בדרכים עקיפות.

ואז מגיעה המציאות ומראה לנו את זה. בגידות, חוסר נאמנות, חוסר יציבות. ובמקום לריב עם זה,

אפשר לראות את זה כהזמנה להתבונן.

איפה אני בוגד בעצמי?

איפה אני לא נאמן ללב שלי?

איפה אני ממשיך לחיות חיים שלא נולדו מהמהות שלי?

אף אחד לא עושה לנו דווקא.

אנחנו פוגשים שוב ושוב את אותם פצעים כי הם לא נרפאו מהשורש.

ואולי הגיע הזמן להפסיק לטפל רק בענפים, ולהסכים לרדת לשורשים.

לצאת למסע אמיתי עם עצמנו, לקלף שכבות, לקחת אחריות, ולהתחבר חזרה למהות הנשמתית שלנו.

הללויה🤍

---