5 שנים של חברות שנגמרה ברגע

הייתה לי חברות של 5 שנים שהסתיימה ברגע אחד.

רגע אחד שבו דיברתי את הרגש שלי כמו שהוא, וקיבלתי דחייה.

זה מדהים כמה הרבה מאיתנו תקועים באותו דפוס שלמדנו בילדות:

אם אתה בוכה = אתה בכיין,

אם אתה פוחד = אתה פחדן.

מאז שאנחנו קטנים לימדו אותנו שהרגש משאיר עלינו כתם, במקום להבין שהוא רק מבקש שיראו אותו.

הרגש שלי איים עליו.

מבחינתו, כששיתפתי את מה שאני מרגיש, זה הרגיש לו כמו חוסר הערכה, וברגע הפכתי בעיניו לכפוי טובה.

כשניסיתי לגשת ללב שלו, להתנצל, להסביר, זה כבר היה מאוחר מדי.

הוא לא הצליח לראות אותי באור הקודם.

הרגע הזה צבע את כל המהות שלי עבורו.

ואז הבנתי משהו עמוק:

כמה הקשר הזה היה מבוסס על תנאי.

שרק כשאני מרגיש תמיד רגשות חיוביים כלפיו, רק אז אני אהוב על ידו. וכנראה הרגש שלי הפעיל אצלו פצע שהוא לא מספיק, במקום שניה להתייחס לרגש שלי.

וכמה ניסיתי לשמור עליו גם כשזה לא שמר עלי.

מערכת יחסים שלא יכולה להכיל רגש אמיתי, היא לא אהבה, היא ניהול תדמית.

והבנתי שהוא היה שליח.

שליח להזכיר לי איך גם אני מתייחס לעצמי.

איך גם אני דוחה את הרגשות שלי, כי אני מפחד שיגדירו אותי.

ברגע שהבנתי את זה, משהו בי התרכך.

ראיתי את הילד הפנימי שלי,

זה שמרגיש, שנבהל, שרוצה חיבוק,

והחזקתי אותו במקום לדחות אותו.

הוא לימד אותי שיעור גדול על אהבה לא מותנית.

כי אהבה אמיתית לא נמדדת בכמה אתה נעים,

אלא בכמה אתה אמיתי.

אז בחרתי לשחרר אותו, ומאז השחרור הזה, נכנסו אל חיי נשמות חדשות.

אנשים שמסכימים להיות בחוויה,

לכעוס, לפחד, להרגיש,

בלי שזה יגדיר את מי שהם.

נשמות חופשיות שמאירות את העולם כי הן מסכימות להיות שלמות גם כשמתעורר בהן פצע,

וסופסוף נרקמה סביבי סביבה שבה אני יכול לדבר את הרגש שלי כמו שהוא, וזה אף פעם לא יגדיר את המהות הגבוהה שלי.

וזה אולי השיעור הכי יפה שקיבלתי,

שכשאני נותן מקום לרגש שלי,

אני נותן מקום גם לאלוהות שבי. 🤍