כל הבעיות שלנו מתחילות ונגמרות באהבה

כל הבעיות שיש לנו בחיים מתחילות מחוסר אהבה עצמית.

וכמה שאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים את עצמנו , אנחנו יכולים אפילו יותר.

כי כשאין אהבה עצמית, הכל מתערער.

כשאת לא אוהבת את עצמך:

את מושכת יחסים רעילים,

את מתפשרת על פחות ממה שמגיע לך,

את מסכימה להישאר במקום שלא עושה לך טוב רק כי את מפחדת להיות לבד,

את מוותרת על החלומות שלך כי את לא מאמינה שאת ראויה להם.

את מתנתקת מהקול הפנימי שלך ומקשיבה לרעשים מבחוץ.

ובטח את חושבת לעצמך, “טוב, אז אני צריכה ללמוד איך לאהוב את עצמי.”

אבל האמת היא שאהבה עצמית זה לא משהו שצריך ללמוד, אלא משהו שצריך להיזכר בו.

כי נולדנו אהבה, אבל כיסינו אותה בקליפות.

בקבלה מסבירים שהנשמה שלנו עטופה בקליפות, שמשמשות כהגנה על המערכת.

הן נוצרו כדי לשמור עלינו כשנפגענו, כשלא קיבלנו יחס, כשנבהלנו מהעולם.

אבל עם הזמן התחלנו להזדהות עם הקליפות, ולחשוב שהן אנחנו.

קליפות של פחד, של אשמה, של בושה, של הסכמה תמידית לרצות.

וככל שהלכנו עם זה יותר, איבדנו לאט לאט את הצבע הייחודי שלנו.

התחלנו להאמין בסיפור שסיפרנו לעצמנו, ואיבדנו את הזהות שלנו.

היינו עסוקים בלנסות להיות “טובים”, בלרצות, בלשרוד.

השווינו את עצמנו לאחרים, ניסינו לשחק תפקידים שלא נועדו לנו,

ובמקום לזרוח את האור שלנו, זרחנו אור של מישהו אחר, רק כדי שיאהבו אותנו.

ובשלב הזה, רוב האנשים עושים את אותה טעות:

הם מנסים לתקן את עצמם מבחוץ.

הולכים לאימונים, קוראים ספרים, מדקלמים משפטים חיוביים,

ומשכנעים את עצמם ש”אני כן יפה”, “אני כן ראויה”.

אבל כולנו יודעים לכמה זמן זה מחזיק.

כי אהבה עצמית היא לא מחשבה, היא חוויה.

האנרגיה משתנה רק כשאנחנו נוגעים בשורש, ברגש שכלוא מתחת לקליפה.

כי מתחת לכל פחד יש צורך באהבה,

ומתחת לכל בושה יש רצון שיראו אותי באמת.

בתוכך חיה ילדה פנימית שרק מבקשת שיקשיבו לה. וכשאת נותנת לה מקום, שכבה אחר שכבה מתקלפת, ומתחתיה מתגלה הניצוץ האלוקי שבך.

אהבה עצמית לא נוצרת מידע, אלא מחוויה.

רק כשאנחנו מחבקים את הפחדים והכאבים שלנו,

אנחנו נפתחים לאור ולמהות הגבוהה שבנו.

---