סכסוך עם העולם?

הסכסוך שאנחנו חווים בעולם החיצוני הוא אותו סכסוך של החוויה שהולכת איתנו, אותה חוויה מול ההורים שעדיין חיה בתוכנו.

כל דבר שמטריגר אותנו היום, מעצבן אותנו, מכווץ אותנו, מעציב אותנו או מוציא אותנו מאיזון, הוא לא באמת הדבר עצמו. הוא נקודה ישנה שעדיין חסרה בה אהבה. אם היינו שלמים ויציבים מבפנים, שום דבר לא היה מזיז אותנו ממקומנו. מה שמניע אותנו רגשית בין עליות וירידות הן חוויות שנצרבו בנו בילדות.

כילדים, העולם שלנו היה אמא ואבא. זה הכל. התא המשפחתי היה עבורנו המציאות כולה. גם כשגדלנו והכרנו עולם רחב יותר, בתוכנו המשכנו להאמין שככה העולם נראה. אם שם חווינו חוסר ביטחון, תנאים לאהבה, צורך להיות משהו אחר כדי שיראו אותנו, זה הפך לאמת פנימית שמלווה אותנו גם היום.

ומכאן נולדות תגובות הגנה שונות. יש מי שממשיך להילחם בעולם ומורד בהכל. יש מי שמצטמצם, שותק, מתרחק ולא מתקרב. יש מי שמוחצן מדי ומנסה להיראות כל הזמן. יש מי ששוקע בעצב, בקורבנות, בתחושת חוסר אונים. ויש מי שמתהלך בעולם בתחושת איום מתמדת, כאילו תמיד יש אויב, כאילו צריך להגן על עצמו כל הזמן.

זה אותו מצב הישרדותי, רק בצורות שונות. סקאלה שאנחנו נעים עליה בהתאם למה שחווינו אז.

ככל שאנחנו עושים שלום עם החוויות שעיצבו אותנו מול ההורים, והמשפחה בילדות, כך נוצר שלום גם עמוק יותר בתודעה שלנו. וכשיש שלום בפנים, העולם החיצוני משתנה מעצמו. פתאום גם במי שנראה לנו קשה או מאיים אנחנו יכולים לזהות אור. כי אין באמת רע. רע וטוב הם פרשנות אנושית. הבורא לא יוצר רוע, וגם לא טוב. הוא בורא מתוך אהבה. כולנו נבראים מאהבה. כשאמא ואבא הביאו אותנו לעולם בתחילת הדרך היה ניצוץ של אהבה, מה שקרה אחרי זה כבר סיפור אחר.

כשאני לומד לאהוב את הילד שבתוכי, זה שלא הרגיש בטוח, זה שלא קיבל מענה, אני כבר לא צריך להיאחז בדמויות חיצוניות שייתנו לי אהבה. ואז, באופן טבעי, גם הדינמיקות בחיים משתנות, כי הן כבר לא נדרשות.

ריפוי אמיתי לא קורה כשאנחנו מאשימים את העולם או מחכים שאחרים ישתנו. הוא קורה כשאנחנו לוקחים אחריות על העולם הפנימי שלנו. אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומנו.

כשאנחנו לא בשלום עם עצמנו, כל דבר נראה כסכנה. אויב. משהו שצריך להדוף או לתקן. אבל כשאנחנו חוזרים פנימה, מרפים מהפחדים, משחררים את הילד הקטן ומעניקים לו אהבה, מתגלה אמת פשוטה יותר.

אין אויבים. אין סכנה. יש רק אהבה שמבקשת להיזכר.

אנחנו ראויים להתהלך בתודעת גן עדן, היא אפשרית וקיימת, רק להסכים להתמסר לעולם פנימה. לעצור את המוח החושב והרציונלי, להתחבר ללב. מחכה לנו עולם שלם של אהבה. אל תחכו לזיקנה כדי לפתור סכסוכים פנימיים.

ההסכמה להתמסר מתוקה מהחרטה והפספוס של חיים שלמים.

---