פרידה לא חייבת להיות מכוערת

פרידה לא אומרת שאנחנו צריכים להפסיק לאהוב.

אנחנו רגילים לחשוב שאם משהו נגמר, אז גם הלב אמור להיסגר. שכדי להתקדם צריך לנתק, למחוק, אשכרה להפסיק להרגיש.

אנחנו רגילים שפרידה היא מלחמתית, אפילו מכוערת...

אנחנו לרוב נכנסים למאבק מול עצמנו, מנסים למצוא סיבות להפסיק להתגעגע, מחפשים פתרונות איך להפסיק לחשוב על האדם הזה, איך לנתק קשרים אנרגטיים, איך לסגור את הדלת סופית ולא לזכור שהוא בכלל היה קיים,

אבל מי מספר לנו שהלב הוא לא מתג חשמל?

אהבה היא לא מנגנון שאפשר לכוון…

כשאנחנו נפרדים מאדם שהיה חלק מהלב שלנו, גם אם הקשר היה מורכב, גם אם היה שם רעל, גם אם היה שם כאב, עדיין הייתה שם אהבה. הגוף התרגל אליו. המערכת הרגשית נבנתה סביב הנוכחות שלו. וברמה הנשמתית, אהבה לא נמחקת, היא רק משנה צורה.

האדם הזה הופך להיות חלק מתהליך הצמיחה שלנו. שליח שהגיע בדיוק בזמן כדי ללמד אותנו משהו על עצמנו, על הגבולות שלנו, על הלב שלנו, על מי שאנחנו בתוך קשר.

גם אם הוא פגע בנו, הנשמה שלו שירתה את הדרך שלנו.

היא הראתה לנו איפה אנחנו לא רואים את עצמנו. איפה אנחנו מוותרים עלינו.

איפה אנחנו עדיין מחפשים מבחוץ משהו שצריך להיבנות בפנים.

וכשמבינים את זה, מבינים שלא צריך להילחם בזיכרונות, ולא צריך להתבייש באהבה שעדיין מורגשת. זה לא סימן לחולשה, זה סימן לחיות!

אהבה לא נעלמת לעולם, היא רק חוזרת הביתה.

אז במקום לנסות למחוק את האהבה, אולי נתחיל להזכר איך לנתב אותה חזרה אלינו?

כשעולה געגוע, אולי נפסיק להבהל ממנו? אפשר לעצור ולשאול את עצמנו מה הילד או הילדה הפנימית שלי מבקשים עכשיו. איזה חלק בי זקוק לנוכחות שלי ולא לאישור מבחוץ.

וכשעולה כאב, אולי נסכים להרגיש אותו? אולי ננשום לתוכו, כמו שאפשר לנשום לתוך מקום הדוק בגוף עד שהוא נרגע. וכאן מתחיל הריפוי האמיתי. אין צורך לשחרר אדם, אלא לחזור למקור. לשחרר אחיזה מכל דבר חיצוני לי.

כי פרידה היא לא סוף. היא שינוי של צורה. היא הזמנה לחזור אליי. לאהוב אותי כמו שאולי אף פעם לא הסכמתי. להפסיק לרדוף אחרי ״איך לצאת מזה״ ולפנות מקום לחמלה ונוכחות.

להבין שהאהבה שהרגשתי לא הייתה טעות, היא הייתה מורה. וברגע שאני מפסיק להילחם בה ומתחיל להקשיב למה שהיא מביאה, אני לא מאבד את האחר,

אני מוצא את עצמי.

🤍

---