סיבה מספר אחת לתקיעות בחיים!

רוב האנשים מעדיפים לא לשאול, מהפחד שהם יצאו "לא יודעים" "טיפשים" או מביכים".

לרוב, זה נובע מזיכרון ילדות מסוים. כולנו יודעים כמה סקרנים היינו כשהיינו ילדים קטנים.

רמת התודעה שלנו שאפה לאפס. לא ידענו שום דבר, לא היו בנו מחשבות יתרות, דעות ואפילו לא ידענו לפענח רגשות. ידענו רק דבר אחד - לשאול ולהחכים.

וזו הדרך היחידה שהייתה לנו להתפתח ולצמוח.

באיזשהו שלב בחיים הילד או הילדה הסקרנים, יתקלו באדם שעלול להתנשא מעליהם בשאלה "איך לא ידעת את זה?"

או אפילו אדם שיגיד - "מה אתה שואל, זה ברור מאליו. מה אתה טיפש/טמבל/ילד קטן??"

באותו הרגע של אירוע כזה או אחר, נלקחת מאיתנו הזכות לשאול ולהתפתח.

אנחנו מפחדים לצאת ילדים, או טמבלים.

אנחנו מעדיפים להשאר עם הידע שלנו, כמו שהוא, וגם אם אדם מסוים ינסה להכניס לנו ידע חדש,

נהדוף אותו ונלמד אותו מי צודק, כדי שחלילה לא נצא ילדים, שלא נצא טמבלים.

לא נסכים לעצמנו להעזר בבעיות הקטנות, ובכך שנתרגל לכך, גם כאשר נפגוש בעיות גדולות יותר - כגון בזוגיות, נישואים, כלכלה, משפחה, רגשות וכו'... גם אז נשכנע את עצמנו שאנחנו יודעים מספיק ו"מי כבר יכול לחדש לי"

לעומת זאת, אנשים שבוחרים ליצור משמעות בחייהם,

מבינים שאינם יודעים הכל,

ושהדרך היחידה שלהם בשביל לצמוח ולהתקדם בחייהם,

כלולה בלהסכים לשאול, להסכים לא לדעת, להסכים להחכים מאנשים אחרים.

כל בעיה שיש לנו בחיים, מישהו אחר כבר התמודד איתה. אין חדש תחת השמש.

אנשים שבוחרים ליצור משמעות בחייהם,

מבינים ששפע יכול להכנס לביתנו רק כאשר אנחנו מאפשרים לו.

כל עוד נהדוף זרימה של ידע,

גם השפע יעצר בעצמו.

אני מניח שכולנו מאחלים את הטוב ביותר עבורנו,

רק שרובנו מפחדים לעשות את ה׳צעד׳ שיוביל אותנו לשם.

לא נולדנו עם ספר הוראות רשום איך לשרוד את החיים האלו. אבל כן נולדנו בעולם טוב ומאתגר, שכולו מלא באנשים וכל אדם והעולם שלו, ההתמדדויות שלו והאתגרים שלו, ומכל אדם ניתן ללמוד ולהתפתח.

הם ממשיכים לומר שאסור לברוח, וצריך להתמודד עם המציאות הקיימת,

ואני חושב בקול- כולנו בורחים ממשהו,

והרי בריחה היא בחירה,

ואם לא נבחר מה לנו טוב , מי כן ?

---