זו לא בושה להודות שיש בתוכי רעל

הבושה האמיתית היא להעמיד פנים שהכל בסדר, שאני “טוב”, שאני “מעל זה”, כשבעצם בפנים גועשת אנרגיה שלא נראית, שלא קיבלה מקום.

כי כל עוד אני לא מודה ברעל שבתוכי, הוא ממשיך לגדול. הוא נהיה סמוי יותר, מתוחכם יותר, מתפרץ במקומות שלא תכננתי.

אבל כשאני מוכן להביט בו, רק להביט בזה שזה חלק מהאנושיות שלי, בלי להעניש את עצמי על זה שזה מתקיים,

שם מתחיל הריפוי.

חז״ל אמרו: “אין אדם מתקן אלא את מה שהוא מכיר בו.”

ובקבלה מוסבר שהעולם הזה הוא חדר מראות,

כל מה שאני רואה באחר, קיים בי.

אם ראיתי רעל בחוץ אצל אדם אחר, סימן שיש בו חלק בתוכי שמבקש ניקוי.

האור והצל אינם אויבים. הצל הוא פשוט האור שעדיין לא פגש את עצמו.

וכשאני מתגונן, כשאני נאחז בשלמות המדומה שלי,

אני בעצם מונע מהנשמה שלי את האפשרות להתרחב.

הנשמה לא רוצה שאהיה “טהור”. היא רוצה שאהיה אמיתי.

כי רק מי שמוכן להודות במה שמכאיב,

יכול להפוך את החושך לאור.

אז בואו ניקח אחריות.

לא על מה שהעולם עשה לנו,

אלא על החוויה שאנחנו מחזיקים בתוכנו.

נפסיק להאשים את האחר, את הממשלה, את ההורים, את האקס, את הבוס.

ונשאל:

איפה בתוכי זה עדיין חי?

איפה בי יש שיפוט, קנאה, פחד, רעל, שאני עוד לא הסכמתי להכיר בו?

כי ההסכמה להודות ברעל,

היא הרגע שבו הוא מתחיל להפוך לרפואה.

ישתבח שמו על תהליכים מלאי שלום ואהבה,

ותודה לכל מי שאמיץ.ה מספיק לפגוש את עצמו.ה

באור, ב-אמת הטהורה.

מלא אהבה 🤍

---