כל החברים שהיו לי נעלמו!

כל החברים שהיו לי נעלמו.

פעם היו לי חברים שהיו יורדים איתי על הצד השני כדי שאני ארגיש טוב.

הייתי מספר על סיטואציה שפגעה בי, והם מיד היו נכנסים איתי לדרמה, כועסים בשמי, מתעצבנים על הדמות השנייה, “מפרקים” אותה כדי להראות לי שהם בצד שלי.

זה יצר בי תחושת קרבה מזויפת. כאילו הם הוכיחו שהם ראויים לי רק כי הם מוכנים לכעוס במקומי. אבל בפועל, זה היה רעיל. גם אם הכוונה הייתה טובה, זו עדיין סביבה שהחזיקה אותי בתוך הסיפור. במקום לאפשר לי לרפא, היא חיזקה את הזהות הקורבנית שלי.

היום אין לי יותר אנשים כאלה בסביבה. כל מי שהיה במקום הקורבני הזה, נעלם.

וזה קרה כי אני השתניתי. כי אני לא הייתי זקוק לזה יותר.

כשהפסקתי לחפש הוכחות שהצד השני לא בסדר, וכשלקחתי אחריות לראות איפה זה משתקף מתוכי,

האנשים סביבי השתנו.

היום הקרובים אליי הם אנשים שמקשיבים לי באמת.

הם לא נכנסים איתי לדרמה ולא יורדים על אף אחד. הם מתייחסים לרגש שלי, לחוויה שלי, למה שאני עובר. לא לסיפור שאני מספר, אלא לאיך שזה מרגיש לי.

ושם התחיל הריפוי.

כי ברגע שהפסקתי להזדקק לדרמה כדי להרגיש שאני שווה, כל האנשים שהחזיקו אותי במקום הזה פשוט נעלמו.

נשארו רק אלה שמחזקים אותי דרך אמת, דרך נוכחות, דרך אהבה.

וזו האמת, אנשים שממהרים לתמוך בך על ידי זה שהם מקללים את הצד האחר, הם בעצם אנשים שלא מרגישים ראויים מעצם היותם. הם צריכים להוכיח את הערך שלהם דרך דרמה ומאבק חיצוני. אבל כשמסכימים לצאת מהסיפור, להסיר שכבה אחרי שכבה, מגלים משהו אחר לגמרי.

מגלים את הניצוץ האלוקי שמתחת לכל הקליפות, את החיבור הפשוט לעצמנו, את המהות.

ופה מתחילה סביבה חדשה להיווצר.

סביבה שלא צריכה דרמות כדי להוכיח אהבה, אלא סביבה שמחזירה אותי אליי.

והשאלה שאני מזמין אתכם לשאול את עצמכם היא:

מי האנשים שסביבכם? האם הם משאירים אתכם בסיפור כדי להוכיח שהם איתכם, או שהם עוזרים לכם לצאת ממנו ולחזור אל האור שבכם?

---